אב לילד שנולד מחוץ לנישואין הגיע בשנת 1968 להסכם עם האם שלפיו הוא יכיר בקטין כבנו וישלם למזונות 100 לירות ישראליות בלבד וככל שהוא יידרש לשלם סכום העולה על 100 לירות תשפה אותו האם בגיו ההפרש . הסכם השיפוי נערב על ידי אחיה של האם.

בשנת 1980 הגיש הקטין תביעת מזונות והאב מצדו ביקש להפעיל את הסכם השיפוי.

בית המשפט  חייב בסופו של יום  את האב במזונות בנו ודחה את תביעתו של האב לשיפוי  על פי הסכם לשיפוי שלפיו , כאמור,  לעיל אמו של הבן  ואחיה  התחייבו לשפות את האב במידה והבן יתבע את מזונותיו מהאב. עניין זה הגיעו לפתחו של בית המשפט העליון אשר מצא לנכון לקבוע מספר כללים חשובים הנוגעים להסכמי   שיפוי.

ראשית תביעתו של קטין לשינוי מזונות שנקבעו בעניינו  הנה תביעה נפרדת אשר אינה קשורה ו/או נגררת לתביעה המקורית שהוגשה ולפיכך היא  נפתחת כהליך עצמאי בהתאם לכללי הסמכות המקומית הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי על פי מקום מושבו של הקטין  .

עוד הובהר כי פסק דין המאשר הסכם בין שנערך בין ההורים ומסגרתו נקבעו מזונות הילד אינו חוסם את הילד מהגשת תביעה עצמאית גם אם הורי הילד מציינים מפורשות בהסכם שהם מסכימים לקביעת סכום המזונות מתוקף היותם האפוטרופסים הטבעיים של הקטין.

עוד הבהיר בית המשפט העליון כי אין לאפשר לאב להתחמק ממזונות ילדיו באמצעות הסכם שיפוי  במצב שבו מתן תוקף להסכם שיפוי כזה יביא לכך שלילדיי האב לא יהיו אמצעי קיום אשר יספיקו לקיומם.

לעיתים יתן בית המשפט תוקף משפטי להסכם שיפוי , ואולם בהקשר זה יש להבחין בין הסוגים השונים של הסכמי שיפוי . הסכם שיפוי שמסגרתו מסכימים ההורים להתחלק בנטל מזונות הילדים או הסכם שיפוי המבוסס  על תמורה אינו דומה במהותו להסכם שיפוי הפוטר את האב לחלטין ממזונות ילדיו.

גם אם  מחליטים לתת תוקף להסכם שיפוי כזה או אחר ניתן להורות על יישומו בפועל עד לאחר שהאישה "תעשיר" שכן טובת הקטין דורשת  כי במועד היותו קטין  יהיו לו אמצעי קיום אשר יספיקו למחייתו.

כשהסכם השיפוי מובטח בערבות ערבותו של הערב חיובו של הערב נגזר מחבותו של הנערב ועל כן אם אין חיוב    עיקרי בר תוקף אין תוקף לערבותו של הערב.