קטינים הגישו תביעת מזונות וזאת לאחר שמזונותיהם הוסדרו בהסכם שבין האב לבין האם אשר קיבל תוקף משפטי על ידי בית הדין הרבני. האב טען כי התביעה הנה תביעה לשינוי מזונות המצריכה כי התובעים יוכיחו שינוי נסיבות מהותי . הקטינים מצידם טענו כי יש לראות בתביעה כתביעה ראשונית למזונות ולא כתביעה לשינוי מזונות.

בית המשפט שדן בתביעה שהוגשה קבע כ יש לראות בתיע שהוגשה תביעה ראשונית למזונות. בית המשפט המחוזי הפך את פסק הדין וקבע כי המדובר בתביעה לשינוי מזונות היות ונושא המזונות נדון כראוי במסגרת הליכים קודמים שבין בני הזוג.

בית המשפט העליון, בפתח פסק דינו,  דן בסוגיה משפטית זו , דהיינו האם תביעה המוגשת לאחר שהצדדים הגיעו להסכם בנושא המזונות הנה תביעה ראשונית למזונות או תביעה לשינוי מזונות המצריכה הוכחת שינוי נסיבות מהותי על מנת שתתקבל ובסופו של יום קבע כי בנסיבות המקרה יש לראות בתביעה שהוגשה על ידי הקטינים תביעה עצמאית למזונות ולא תביעה לשינוי מזונות.

בית המשפט העליון דן בסעיף 12 (א)  לחוק לתיקון דיני משפחה אשר קובע כי הסכם בדבר מזונות קטין או ויתור על מזונות קטין אינו קושר את הקטין כל עוד לא אושר על ידי בית המשפט.

בית המשפט קבע כי מטרת הסעיף הנ"ל הנה להגן על קטין ולמנוע מצב שטובתו תיפגע על ידי הסכם בין הוריו .אין זה מספיק שהורי הטין הגיעו להסכמה בדבר מזונות הקטין. על בית המשפט לבחון את סכום המזונות ועד כמה סכום זה מבטא באופן הולם וראוי את צרכי הקטין.

לעניין זה  ועל מנת שההסכמה תוכר כמחייבת , די כי התקיים דיון לגופו של עניין בעניין מזונותיהם של הקטינים גם אם הקטינים לא הגישו תביעת מזונות נפרדת , אך על מנת שההסכמה תחייב על  נושא המזונות הכלול בהסכמה להיבחן על ידי בית המשפט הדן בהסכם  תוך ראיית טובת הקטינים.

הנטל להוכיח את האמור בפסקה הקודמת מוטל על מי שטוען כי ההסכמה לעניין המזונות מחייבת. המשמעות היא כי מי שטוען כי תביעה בעניין מזונות שהוסכמו היא כמו תביעה לשינוי מזונות להוכיח את האמור לעיל.